סוכות 2012

 

"הילד הכי יפה בגן". מרתון שירי ילדים לחג ב FM88. גמרתי לנקות את הסלון, מעלימה כל זכר לשבעה, להמוני האדם שדרסו כל זכר למאור, דרכו על שכבות אנרגיה, שפעם רחשו פה, של ילדי האהוב. את הבקבוקים, הכלים החד פעמיים, עשרות צנצנות סוכר/ קפה/ תה, הטינופת מהרצפה השחורה, הבדיחה השחוקה ״את יכולה לפתוח קונדיטוריה״- הכול הושמד אל תוך עולם שקיות הזבל. ניקיתי טוב כאילו הבית שלי, כמו שאף מנקה לא תעבוד, והכל נראה לי מטונף. החלונות ממסכים את העולם דרך הזכוכית המאובקת. מסמרטטת איזה חפץ וחושבת אם אפשר לחלץ ממנו טביעת אצבע קטנה רכה ומלאה קוים ארוכים ארוכים, מוחקת את המחשבה אבל בעצם רק את האבק. "בסוכה שלנו... ירח עגלגל צופה בין העלים/שולח קרן אור אל הסוכה שלי"

 

סוכות 2011

 

עלינו לרגל, יצאנו במסע לבית החולים הדסה שבירושלים הקדושה על מנת לטהר את מאור מהמחלה. הניתוח עבר בהצלחה. נמשך במינימום הזמן המתוכנן, בלי דימומים, בלי סיבוכים, בלי הקרבת איברים. הגידול בחוץ. מצפה לנשום לרווחה אבל המועקה נשארת בפנים. המחלקה בדממת חג. ימי חוה"מ חולפים ואנחנו מחכים שמאור יתאושש ויתחיל ללכת, אבל מאור כאוב. שוכב בוהה, לא מחייך, לא מקשקש, לא שואל, לא משחק, לא שר, לא מדמיין, לא. אני מסתכלת על הדיכאון שבחוסר העניין שלו בתנועה ושיח ומבחינה באי היכולת שלי לשמוח באופן שאינו תלוי בו. החוויה הזאת מפחידה אותי, כאילו נעלמה הקרין של טרום מאור, מנסה להיזכר במקורות האנרגיה שהיו לי מתוך אמונה שכל אחד הוא יצרן קטן.

"חדר היולדות הבדואי" אני  קוראת לאולם האשפוז המחריד של ימי המעבר מטיפול נמרץ לחדר רגיל. מאור שואל אם פה זה הבית שלנו. כמו סוכה שהיא דירת ארעי, מקום מגורים לא קבוע, אני חושבת ומזכירה לו את הבית, שג'סטי ודוג מחכים בו לשובנו וגם כל הצעצועיייים והספרים... מדמיינת איך נעשה אמבטיה כחולה ונישן כולנו במיטה הגדולה, "אז פה זה לא בית?" הוא שואל ואני מסבירה שפה הוא מקבל טיפולים, הגאון הקטן שלי מעלה הצעת שם חדשה: "זה בית טיפולים?".

חולפים הימים ובוקר אחד נפתח אחרת, הוא שט במסדרונות, יושב במשחקיה, צובע פסל של דרקונים, מתיידד עם התרפיסטית, האחיות ובנות השרות, עושה שרשראות מחרוזי ענק כחולים אותם הוא מעניק לי, ואני, משוכנעת שאין שרשרת שיכלה להלום יותר את השמלה השחורה שלי.