פוסט אחרון בסדרת החגים.

 

שמחת תורה 2012

 

יושבת במרתף הבית מנסה למיין את ארגז הצעצועים האחרון, וכל פריט ששולפת מעלה  את תחושת ידיו עליו, הרכות, הבטוחות. ויאוי ויאוי החרב מצפצפת ומעל הצליל הצורם אני רואה את חיוך האושר של מאור לוחץ שוב ושוב על מחזור הסירנה, נזכרת בחרב מלחמת הכוכבים שקניתי לו בחנות הצעצועים סמוך לבי"ח בניויורק, חרב שבהנעת מפרק כף היד נשלפת טבעות טבעות מגדול לקטן, מציידת אותו בנשק נגד כל איש צוות שיבוא ויעיק עליו, מספקת לו את מעט הכח שיכולתי לתת לו להלחם.

ואז צץ הסרטן, יצור גומי צבוע, שבימיו בבית גדל ככל חיה אחרת, כדמות שבוץ׳ רק צריך לחצות בתעופה עם הענפים כדי להגיע לפגוש את דורה, מעל הסרטנים האדומים. או כצעצוע לאמבטיה שיש לדוג עם החכה . ועכשיו הוא הפך להתגלמות הרוע. ״אני שונאת אותך״ אמרתי תוקעת בו מבט ישיר לראשונה, וכאילו כל המחלה ,שעברה ריכוך בדמות "הזדמנות של מכשול שבדרך", הביטה בי חזרה חשופה. והיא כבר לא הייתה המכשול שניתן לנצח. ״שונאת אותך!!״ צרחתי כמו שרק מרתף עינויים מאפשר תוך שאני מטיחה אותו ברצפה ״שונאת! שונאת!״ והיבבה מתגברת והבכי פורץ והופך פניו לבכי הנואשות ובכי הפרידה ובכי הפספוס ובכי האובדן ובכי הכאב שלי, שלו והכל מתערבב ואני מחלצת את עצמי מהמרתף ומשאירה את החפצים מפוזרים שם מאיימים אבודים בלי קופסא שתאסוף אותם.

 

שמחת תודה 2011

 

בית כנסת הדסה עין כרם, עטור בחלונות שאגאל , גיבוב הסגנונות - עדות, מינים וגילאים מתערבבים. כורעות ללדת, חולים ומלוויהם, מי עומד ומי בכסא גלגלים, מי בשטריימל מוזהב, בכובע פרווה, בטלית, מי בפיג'מת בית חולים, מי בכתונת משוגעים, מי אני. וכולם מתפללים לשלומם, לשלום יקיריהם. נוהגים לפתוח את הסוכה לאורחים רבים מכל גוני העם - מכרים וזרים, עניים ועשירים, צדיקים ופושעים. הנה מקיימת מצווה. כי מציון תצא תורה.

זהו, משתחררים. אני בודקת ומגלה שלבצקת מהניתוח ייקח שבועות לרדת ונלחצת שלא יהיה ממה להילחץ בימים הקרובים. שאריות מדבקות, צלקות קודמות, עקיצות יתושים, כתמי פיגמנטציה ושאר חותמות של המחלה שלא ברור אם ומתי ינטשו. לדגימות שנלקחו לפתולוגיה ייקח עוד איזה שבוע לחזור "בגלל החגים". שבועיים להקרנות, "חופש" מטיפולים, וכמו כל שלב, הבא בדרך נראה מפחיד יותר, אז עכשיו כן הזמן לצאת למרחבים? לקחת סיכונים? ממש לא, הצמר גפן נדבק לו לעור עם חומר אימהי במיוחד שאינו ניתן להסרה...האכזבה מאי ההקלה.

כל הדרך לתל אביב מאור שר עם יובל המבולבל ברקע, עם חיוך ענק על הפנים וידיים באוויר "נסעתי לירושלים הגעתי לתל אביב" כמה שקופה ומתוקה שמחת הקטנטנים.

"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"