פסח

 

בפסח 2011 היינו בדרכנו לחופשה משפחתית זוסמנית באילת, לא שקטה קפצתי באותו בוקר למרפאה, התורן שהיה משש למאור את הבטן, פסק כבד וטחול מוגדלים, שזו תופעה נורמאלית באנמיה ו"לוקח לאיברים חודשים להתאושש", הוא הטיף לי על הדור שלנו שמשועבד לילדים, שאנחנו לא מחנכים אותם ומוותרים להם על הכל, על הפרק עמדו ההתעוררויות הליליות של מאור בצרחות, עם דמעות ומורכנת ראש יצאתי לשדה דב.
החופשה באילת כללה שלושה ימים בהם  ברמת הפנטזיה למאור פרוסים מזנונים של שפע ומקום להתנפל, בפועל הוא לא אכל דבר. רמת החרדה שלי עלתה עם כל בקבוק חלב, שהיה המזון היחיד שהסכים להכניס לפיו. העירום המוקדם של פסח בבריכה לא השאיר מקום לספק, ליד העגלגלים העליזים שהתרוצצו שם מאור ללא ספק ירד במשקל. את צעידת השינה שלו המלווה בצרחות ניסיתי לרסן מתרגלת הנחיות של יועצת השינה "מאור עכשיו לילה הולכים לישון, לא יורדים מהמיטה". עם הנחיתה בתל אביב חזרתי למרפאה לבצע את בדיקת הצליאק אליה הופננו, רופא אחר נכח שם, משכתי אותו בחלוק הלבן ובקשתי שיעיף מבט בהוראה לבדיקת הדם, אם כבר פוצעים את הזרוע העדינה הזאת שנדע שלקחנו את כל הבדיקות האפשריות. הוא קצת הביט בי בתמהון, דחה אותי שהוא עם מטופלת אחרת ופסק שאם אני רוצה מרשם אחר הוא צריך לבדוק את הילד. נו מה עכשיו שוב מישושים סטטוסקופים וחדירה לקטנצ'יק? מה הגורמים התיאורטיים לכאבי בטן וחסל עניין. הוא מישש ושתק. ונכנס למחשב והתחיל לקרוא את סיכומי קודמיו. חזרתי שוב על האבחנה הקודמת, כדי לזרז את התהליך, מה שהיה נראה לי מהיר מחיפוש וקריאה, הייתי צריכה לחזור לעבודה והאיטיות היתה מייגעת. "כתוב פה הגדלה של שני ס"מ", כן, אמרתי, מאבדת סבלנות, "אני מרגיש הגדלה של שמונה ס"מ". המטרידה השתתקה. "אני הייתי ממליץ בנוסף לבדיקות דם לבצע אולטרסאונד, אני אתן הפניה למיון זה ילך שם יותר מהר". דומיה. מי ידע אז שמכת הבכורות לא תפסח עלינו, ומאורי שלי תמיד יהיה זה ששואל מה נשתנה. פאק פסח. פאק נוירובלסטומה.