שבועות

 

לבן. גבינה? האור שפוגשים אחרי? זרי פרחים. מלאכים? משה. סיני. מתן תורה. תיקון?

שבועות והבשורות קשות. הרבנים הופכים לחלק אינטגראלי במשפחתנו. "נעשה ונשמע" הם אומרים לי כשאני מוחה שאין לי מושג..."אין לך זמן להבין, 40 ימי בקשת רחמים מתחילים עכשיו". הרופא הוא לא אלוהים, וחיים רק בידי אלוהים הם מנטרות שהופכות לחלק מחיינו. כשהרופאים בארץ מרימים ידיים אני נאחזת בניסויים בחו"ל ובנס המובטח "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!" לחזור בתשובה בשביל שמאור יחיה בריא? קטן עלי. בהסכמה מוחלטת וללא תנאים אני נכנסת לאמונה שלמה. ליל שבועות, אני קוראת תהילים עד שנרדמת, מתעוררת לקראת זריחה להצטרף לאייל שנמצא במסע לילי עם הרב, מתייצבת בבית כנסת עם מאור לנשק ספרים, שוברת את חוקי המניעה מכניסה למקומות ציבוריים, מלאים חיידקים. עושה ולא שומעת, את הקולות האחרים.

משם אנחנו נוסעים לטיפול קצר בתל השומר מצוידת בקופסאות אוכל חם של דודה סימןן, פירות קרים לאחרי כימו, ועל האש שמור קופצת להביא משרי הגננת. וכלום, מאור לא אוכל.

אני שמה אותו בכסא חזרה הביתה "מוכן לנסיעה?״ אני קולטת שהוא במצב רוח הבוהה שלו ״על מה אתה חושב?״ אני שואלת

״מתי אני אהיה בריא״ הוא עונה לי מהורהר

״ומתי אתה חושב?״ ככה זה, מספיק מפגשים עם פסיכולוגים ואחד הדברים המשמעותיים שקורים שם זה שאני לומדת להגיב בשאלה למצב של חוסר יכולת תגובה.

״אני בריא״ הוא עונה לי. ובאמת היה יום מוצלח, 24 שעות בלי משככי כאבים אחרי שבועיים של ייסורים, הוא במצב רוח טוב ואני ממהרת להשבית את השמחה. "אתה יודע" אני אומרת לו "אנשים בריאים אוכלים" מתוסכלת משביתת הרעב אני מתחרפנת מהמשמעות המחרידה שהמשפט "אם לא תאכל איך תגדל" מקבלת. רק השבוע הוא הוריד חצי קילו בנוסף לקילו של ההתפרצות האחרונה שהם עשר אחוז מהמשקל שלו וההבדל בין מראה בריא לעיניים שקועות משבשת אותי. כשהדבר היחיד שחשוב במשקל הם 20 הגרם של הנשמה, ואותם ברוך השם יש לו, אני מנסה לתקן ומספרת לו שכולם התחפשו לגבינה לבנה, אבל עד שמגיעים לשכונה הוא כבר נרדם בלי לצפות במחזה. כשהוא מתעורר הוא מספר לאייל על הרב שהגיע עם ספר תורה למחלקה ״גם בבנין של התנינים יש בית כנסת, אבל הבנות לא למעלה ונשקתי את הספר וגם עידו נישק״. גאה בילד היהודי שלי.

והיום? אני זונה של דתות, חוזרת לבודהיזם שמתמחה בהפסקת הסבל האנושי.