יום השואה

 

שבועיים אחרי שהגענו למיון עוד השתכנו במחלקת ילדים כללית בדנה. היתה הערכה על סמך בדיקות הדם והגוש בבטן אבל עוד לא את חותם הביופסיה שיעביר אותנו למחלקה האונקולוגית בצורה רשמית ומסודרת. אחת הרופאות הבכירות בסבוב רופאים ענתה לי "החל בוירוס וכלה בשלא נדע"  כששאלתי "מה זה יכול להיות?!" אח"כ הסתבר לי שהיא מומחית לוירוסים וכנראה היתה עולה על הסיבה, מה שהשאיר את האופציה השניה. היה לנו חדר פרטי בתוך מחלקה עמוסה, וחשבנו שזו זכות שנתנו לנו "תנאים" עם הילד הכי כאוב בה, לא ידענו אז שיחס הוי איי פי היה מתוך ידיעה של הצוות לקראת מה אנחנו הולכים. מאור היה כאוב ורצה כל הזמן על הידיים, ובהליכה. פרט לשעתיים שהוא ישן אחרי טיפת השינה (כן! יש דבר כזה!), זו שרופא אחד אמר שזה לא טוב אם הסרטן שלנו במערכת העצבים, שהעזתי לתת לו אותה רק פעם ביום, שעות ביממה הייתי בהליכה עם מאור על הידיים. זה תמיד ידהים אותי היכולות הרפואיות שהוא ייחס לי. הוא היה מורה לי "למעליות"/"לדגים"/ "למשולש" (החדר הענק ששמור למקרה חרום של פגיעה המונית, זה שתמיד הפחיד בריקנותו, החדר הכי גדול והכי מואר במחלקה, החדר בו נקבל את הבשורה).

יום השואה הגיע, כל המחלקה עומדת דום בצפירה: אחיות, רופאים, ילדים, הורים, כח עזר, ומאור פוקד עלי "לשם". אני זוכרת את המחשבה תוך כדי הליכה שהגעתו לעולם היא תיקון לגלגול השואה, שהוא בטח נשמה של ילד שלא שרד אותה, שלא היתה לו התמיכה שלנו יש לתת לו, שהפעם הוא ילחם במוות. אולי זה סתם היה היום הזה או הרצון שלי להאמין שיש לו מוטיבציה מספיק חזקה לשרוד הפעם. בימים שאחרי, אייל ספר לי שהוא קרוי ע"ש מיכאל שנספה בשואה בגיל שלוש, ואולי הגלגול שלה היה לחוות שלוש שנים של ילד "בריא" עם שמחת חיים, אהבת אין קץ ומפתח חזרה. גם משפחתה של סבתי לא שרדה את השואה, וככל צאצא של, מנסה לאזן את מקום ההשרדות לחיים של שפע. הם משענת הגבורה שלי במסע.

מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם

יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם

לילד שלי שהיה גיבור מאריה וקל מנשר