יום הזכרון

 

אמא. ילד. דגל ישראל ברקע. תמונת מציאות ישראלית. עמוד אחד מיותר ו 15 שנים פחות מדי.

בקיץ בין החטיבה לתיכון עבדתי בפיצרייה שכונתית, אביב הגיע עם כלי עבודה ומבט נחוש לפוצץ את התיכון שלו, מיד התאהבתי. הוא הכיר לי את הבאוהאוס בקסטות והיה שותף למסעותיי לשופינג יד שנייה, הוא היה הנשיקה הראשונה שלי והמוות. אביב נפגע מאש מרגמות  שנורתה על המוצב בקרב בלבנון ונפטר בן 20 במהלך פינויו במסוק.

את תומר הכרתי כחיילת בביס"ט, הייתי סוכר והוא מלח הארץ. זו הייתה משפחת חיל האוויר שאפשרה לי כקצינה בחיל לצאת את גבולות הארץ (מה שהיה אסור באותם ימים) ולבקר אותו בסימולציה של אפאצ'י בבסיס בארה"ב. בחופשה בSix Flags  על רכבות ההרים הוא סיפר לי על מערכת שיווי המשקל , כח הכבידה וחוויית הוורטיגו, כתוצאה ממנה מת בגיל 30 בתאונה מעל המדבר  כסגן מפקד טייסת, משאיר אחריו אישה בהריון.

 

זה רק היה טבעי שבעודי שוכבת מול האולטרסאונד מדווחת על בן זכר, מתרגשת שכבר בשקיפות העורפית יש מה לראות, עולה בי חרדה ראשונה, חרדת האם הישראלית. צה"ל ותפילה מכוונת לשלום.

כשד"ר א' נכנסה לחדר ביום הזיכרון, בו התחיל הטיפול הכימותרפי הראשון של מאור, שניה אחרי שנתקבלה תשובת הביופסיה הקשה מכל האלטרנטיבות הצפויות,עוד צהלתי לקראתה "מאור פטור משרות נכון? את הצלקת שלו הוא יקבל בניתוח",

לא תיארתי לי אז שהפחד היחיד שיישאר לי יהיה אם אראה אותו שוב, שעה שהוא חוזר בארון במטוס ישראלי.

כי אולי זו הישראליות שלימדה אותנו מעבר חד מעצב לשמחה, ואולי נשמתי שתחיה שבחרה להיוולד ביום שכזה, אבל במלחמה שמאור הפסיד בה, הנשק היחיד הייתה אהבה, וסליק שלם ממנה הוא השאיר לי להלחם בעצב.