כיפור 2011

 

יום מלחמה ודת. המתנה לניתוח המיוחל להוצאת הגידול ,זה שנדחה כבר מלפני חודשיים. בצאת כיפור אנחנו מתוכננים לעלות לאשפוז בירושלים. המתח בלתי נסבל. אין יום מתאים מזה להתענות.

ברגעי הקושי היה לי הסכם עם אלוהים, שאם הגידול לא יגדל אני אצום בכיפור. הרב נזף בי שלא עושים תנאים לאלוהים. לא ידעתי, וזה לא פטר אותי מהתחיבות, בטח לא שאחד הסעיפים של כיפור מתייחס לנדרים שלא קוימו, לא לוקחת סיכונים. אז צמתי.

בטח לצום. בגלל הפחדים, בגלל "מה יש להפסיד", והכי בגלל שלא מבינה ומשאירה למישהו להיות אחראי לכל המהומה, והמישהו הזה חייב להיות קיים, כי שום רציונל אחר לא נמצא. אז ככה מתחילה האמונה?

השופר נתקע. הטלפון מצלצל, קידומת ירושלים, ממממממ אולי המלונית מוודאת שמגיעים? אולי המנתח רוצה לאחל אשפוז מוצלח? "מדברים מכירורגיית ילדים " אוקי האופציות הצטמצמו "משפחת זוסמן?". המתנה (אחד המצבים שלא נמדד בזמן אובייקטיבי). שתי שניות ומיליון מחשבות שמגיעות למבוי סתום ואף לא אחת מנחשת את שעתיד להיאמר "הניתוח מחר מבוטל". יש מעט רגעים שבהם אני דוממת, עם זמן המחלה הרגעים האלה נדמה שהולכים ומתרבים, כאילו אזלו לי המילים, לא מצליחה לייצר יותר שאלות. ושוב מאית שנייה מאות תסריטים: החליטו שזה לא נתיח, חזרה הבדיקה של רנטגן חזה שיצאתי בלי לקבל עליה תשובה..."בעקבות מוות במשפחת המנתח". מוקפת במזוודות, הדג כבר הועבר בטקס של כבוד להאכלה אצל השכנים, אני פורצת בבכי, שטעון בו כל המתח ולא רק הסיום.

מאור נגש אלי "מה קרה אמא?"

"אני קצת בוכה"

 

 

כיפור 2012

 

מרגישה צריכה לשתות חמצן,

יצאנו מהשבעה אל השקט של יום כיפור

הבית ריק ממנחמים

ריק ממאור

הרחובות שוממים בחוץ

שקיעה

ושקט

רק אני אייל וציפור