הפעם הראשונה שפגשתי משהו משלהם הייתה בבי"ח דנה לילדים, 2010. ישבנו ישראלית ופלסטיני מעשנים סיגריה על ספסל, מאור היה אחרי ניתוח שקדים קטן, שלו היה מאושפז באונקולוגית. יותר מהאבחון תפסה אותי העובדה שאסור להם (במסגרת אישורי השהיה בארץ) לצאת ממתחם איכילוב. הספסל היה מרחב עולמו. את אשתו ושאר הילדים הוא לא ראה חודשים. השארתי לו קופסת סיגריות מתבאסת שאין לי עוד הפתעות בכיסים.
שנה אח"כ התמונה התהפכה. עלינו לקומה האונקולוגית בעצמנו. האבא לא היה שם ולעולם לא אדע למה. זו היתה המחלקה העיקרית בארץ לקלוט פלסטינים, וכל שיכולתי לראות היה דלתות פתוחות עם הורים יושבים על הסף ומתנהלים כאילו זו הכיכר השכונתית. תיקון- כל שיכולתי לראות היה חיידקים מעופפים. תנאי הכליאה הארוכה בבי"ח הדביקה את ילדיהם המסורטנים במחלות עמידות לאנטיביוטיקה, האיום הנורא למערכת החיסונית הירודה. שנאתי את עצמי שונאת, אבל כנראה שהייתי חייבת לשנוא משהו באותם ימי אימה.
חברון 2016- אני בוחנת את מנעד הרגש שלי. אימה? זה לא סקסי