עין הוד. הייתי פה בלילה שאמא שלי נפטרה. קמתי בארבע בבוקר מחלום שהיא מתה. לא מעט אחרי אחותי היתה על הקו, היא מתה. אין עוד.
עכשיו אני פה וזו השנה החמישית מאז ד' בתשרי ההוא של אין מאור.
ואני מתה שמשהו יתקשר ויגיד לי שהוא מת. 
שיהיה שם גוף מת לחבק, 
שיהיה שם זכרון חי, שזה הדבר הכי קרוב למת. 
אני מתה שהוא יתעורר רגע הזכרון. חודשים שנלחמתי בפוסט טראומה, בהצפות. בקול, במילה, בחריקה. בדברים מפתיעים שבאים בקטנה ומביאים איתם אפלה גדולה של געגוע...
לאט לאט אתה לומד. לשתוק יותר. 
כי כל טלטול הוא החוק השלישי של ניוטון- היכולת להניע היא היכולת להיות מונע. ואני רוצה שקט. 
השקט הוא כזה- 
לא בפריקה של הכאב. הוא באי שיתוף. בדעיכה. בסיבוב מחוג הרעש. בדיזולב. עד שנהיה ריק. 
ואז אתה מתגעגע למפלצת שתצא מתוך החושך, שמשהו ינוע שוב, רגשית. 
אבל המחול הזה מסוכן ואת מי תקח למסע? למי להכאיב הפעם? 
אני חסה.
אני נמנעת ואני מתנפלת.
ואני מוחקת. ואני איני. ואני רוצה ואני פצועה ואני במנוחה. נכונה? 
פה, פה בעין הוד התכנסנו אחרי ההלוויה של מאורי. פה באתי ללמוד לנשום מחדש, שלוש שנים כמעט. 
להזכר מי אני, לשכוח מי אני, לברוא אני אלטרנטיבי. לשרוד. 
הנה הימים הנוראים, החודש הארור, החגים המרקדים אימה. 
הנה הנוף הפסטורלי והנפש קשובה. 
לבית ההבראה המוזר הזה. 
וכך אתה גדל ילד מת שלי-
אותו הצחוק, חושף את שיני השפן האהובות, 
אותו מבט שובב, 
אותה תנועת כתף. 
אבל אף פעם לא ביחד. 
הבזק אחד נכנס וכולם מגורשים. 
אומנות האי סנכרון. 
הרי אם תהיי חי מדי תהיה מת מאוד. 
ואת זה, אני לא אוכל לסבול.

​