11.06.2014

 

כשמאוריק היה תינוק האמנתי בגישה של ״התינוק יודע״, שבכי הוא דבר מבורך, שמאפשר לתינוק לשחרר מתח, לפרוק את כאבו הרגשי, שחלילה אני לא מגדלת פה גבר עם קשיים עתידיים בביטוי רגשי.

כשמאור חלה הפכתי לאמא אחרת. שום בכי לא היה נסבל. הכלתי אותו, ניחמתי, ערסלתי, האכלתי שחקתי פיתיתי הצחקתי הסחתי רק שלא יבכה, לא הגיע לו רגע אחד של כזה.

ואז הפכתי שוב לאמא אחרת, אם הדממה.

היום לפני 5 שנים נולדה האמא שבי. אמא, "אשה שיש לה ילדים", אבל מה זה יש? ואני חוזרת לדבר לעצמי בגובה של ילד בן שלוש ומנסה להבין את האין. כמו ניסוי שרדינגר בו אני ממאנת לפתוח את המעטפה.

לא דמיינתי שזו המתנה שאני אתן לו לגיל 5, אבל זה, מה יש. אתריקי. של המאוריקי שלי. יומולדת שמח, ילד שלי, שכבר לא בוכה.