הפייסבוק שלי מגוייס כולו רק אלייך. האינבוקס באיחולים לשלומך, הפיד שלי מלא בשיתופים אודותייך, והקיר שלי מזמן כולו שלך. מהאינבוקס המפוצץ שלי אני שולפת את אלו של קרין, היא מספרת לי על מאור ועל חזרת המחלה, הם בדרך לכאן לניתוח, ואנחנו מקשרים בינהם לבין נינה ואסתר, מנסים לעזור ולהאיץ את הענינים לקראת הגעתם. את שאר ההודעות אני קוראת כל יומיים, ומשיבה תודה עם לב על כולם. כל כך הרבה חברים שמתפללים ודורשים בשלומך, את רובם איני מכירה גם לא היכרות וירטואלית, ואת מצליחה להיכנס למאות ואלפים ללב. הפרשות חלה, קריאות תהילים, מעגלי ריפוי, הילינג מרחוק, והכל בשבילך תמרה שלי.

                            *

כעבור שלושה ימים את עוברת מהטיפול נמרץ למחלקה הרגילה בסלואן.

בעודך מתאוששת מהניתוח, נוחתים קרין ואייל עם מאור בניו יורק, קרין מגיעה לבקר בחדרך.

אחרי ארבעה, את מתחילה ללכת,

ואחרי שישה ימים בדיוק, את חוזרת הביתה.

                            *

יש שם ים צעצועים וממתקים כדי להסיח את דעתך ואנחנו הופכים לליצנים רועשים ונוירוטים סביבך, רק שתתני לה להשלים את הבדיקה וללא הסמים. את יוצאת משם סחית לפחות כפי שבאת, עם שלל של מטבעות זהב משוקולד. עד לבדיקת השמיעה בעוד כשעה אנחנו נכנסים למשחקייה, ואת פוגשת שם לראשונה את מאור. יש בינכם חיבור מיידי, אולי זו שותפות הגורל. שניכם מתיישבים על עגלה אחת ואת נותנת לו ממטבעות הזהב שלך. אסור לצלם אבל תוך שנייה זה כבר בפייסבוק. אנחנו עושים את הקפה של לפני הבדיקה הבאה ומתיישבים ליד קרין ואייל, יש לנו הרבה על מה לדבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3/8/2012

קרין ואייל מגיעים אלינו הביתה לארוחת שישי עם מאור ותיק הרעל שלו. אצלנו בבית לא מתרגשים מתיקי גב כאלה שמחוברים לילדים, זה נורמלי ואפילו יש עמוד פנוי אם תרצו, אבל מאוריק שמח מדי בצעצועים חדשים, בחברת הילדים, ומלפגוש שוב את הילדה הזו תמרה, שכיבדה אותו במטבעות השוקולד מזהב.

הוא מתרוצץ ומתגלגל במלוא המרץ וקרין אחריו מנווטת את הצנרת במיומנות מרשימה, שמחה בפרץ האנרגיה הזה, מוכנה לכל תעלול וגחמה, רק שלא יתעייף, שלא יתיישב פתאום, שלא יכנע תחת העול של תיק הגב. היא נושאת את המשקל עבורו, אולי זה יקל קצת מעוצמת הרעל שברגעים אלו ממש שוטף את גופו ואיננו מצליח לכבות את זה המאור.

תמרה לפני טיפול, על מאוריק זה עדיין לא משפיע, ואנחנו כולנו הורים נטולי מחר, יש רק את עכשיו ועכשיו, זה שבת וזה שלום. אני פורסת את הדגים של חני, הסלמון שאשתו של אלי הכינה, את האוכל הפרסי שהזמנו דליוורי לפני שעה קלה, ואת הקינואה שהכנתי אני. מאור מבקש פרוסה עם שוקולד ואף אחד לא מתווכח, יש כאן שני ילדים והוא אחד מהם, שמותר להם הכל.

למחרת אנחנו שוב כולנו בסנטרל פארק פורסים שמיכות וילדים, אוכלים פירות אורגניים ומתגלגלים על הדשא. השמש גבוהה מעלינו ולמרות זאת ישנו איזשהו צל. אבל אנחנו מתמסרים אליה ללא סייג או תנאי, הקרניים ארוכות והן נוגעות בנו

מחטאות את שיירנו, כל מה שקיים זה הרגע הזה והוא נקי. מזוקק.

אני ואייל מדברים על עסקים, על אלוהים ועל עסקאות עם אלוהים. תמרה זוחלת לחיקו של אייל שהפך למעריץ מספר אחד שלה. קרין לוקחת אותי לספסל שבשדרה להפסקת סיגריה. אני מגלה אנשים שבעולם מקביל יכולנו להיות חברים, ולא רק משפחה, מיוחדים ויקרים, ויש לנו הרבה יותר מסרטן במשותף, והרבה יותר מסרטן חייב בסוף לנצח. אני מייחלת לימים אחרים של דשא, שעירים, בהירים, עם שמש גבוהה ללא צל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

23/8/2012

אתמול אחרי שהבנים נירדמו, שוטטתי בין המטבח לסלון, וברשת בין הפייסבוק לכוכב נולד, בסוף התמקמתי עם סנדוויץ בפייסבוק, ונכנסתי לעמוד של מאור. הגעתי לחודש מאי, החודש בו חזרה המחלה. תמונה של מאור עם שיער בפיג'מה, והודעה מטלטלת אחת מאייל, ריסקו אותי. התיישבתי על הרצפה במטבח עם ספר תהילים, ניסיתי לקרא למאור, לתמרה, אבל רק בכיתי ובכיתי ובכיתי.

 

28/8/2012

כבר שמונה ימים את מאושפזת, והספירות עדיין על האפס. דורי החליף אותי הבוקר, ולפני שיצאתי מבית החולים, לפני הקפה האוויר הסיגריה והמקלחת, אחרי 24 שעות שהיינו סגורות ביחד בחדר, אני עוברת בחדר של מאור.

מוצאת אותו מתוק ומחייך, משחק בערכת הדינוזאורים שהבאתי לו אתמול אבל הוא מזהה אותי עדיין כ-'אמא של תמרה'. הדסה, מתנדבת שטסה אליו במיוחד מהארץ, משחררת אותי ואת קרין לסיגריה. קרין לוקחת שכטה של אוויר ומספרת לי שביטלו את הניתוח. שהסרטן התפשט. גדל והתפשט, אבל אני מטומטמת ואיני מבינה.

לפני שעתיים בשעת האמבטיות, כשהתישבתי על האסלה לצידכם עם קערת מוזלי גרנולה יוגורט ותותים, רגע לפני החפיפות, דורי התקשר. הוא אמר שהרופאים, נתנו לו כמה שבועות לחיות.

הפגיעה ישירה ומאז אני לא מתפקדת. אתם עוד באמבטיה, אני רק יושבת על הספה ומשהקת.

 

29/8/2012

דורי הלך להביא את הבנים לאיחוד הגדול, ואנחנו הבנות ניפחנו בלונים, קישטנו את העמוד ושיבצנו גיבורים על העוגה, צהלנו לנו כל הדרך למשחקיה. בדרך פגשנו את אייל. הוא אמר שמאור, כמה חדרים מאיתנו, פיסית לא מסוגל להשתתף אבל אולי יותר מאוחר. נראה. הרחקתי את המחשבות הדפתי אותן בכוח, אני של יהל עכשיו ושלו בלבד.

ילד בן 4 עם גידול ששכחתי את שמו, צופה בנו פורסים מתרגשים את השלל הרב בחדר שליד המשחקייה. הוא בחיים לא ראה כל כך הרבה גיבורי על על עוגה אחת, זה מרשים אותו מאוד ואני מזמינה אותו להצטרף. פטריק קוראים לו, הוא אמנם קירח אבל כבר אחרי כל הטיפולים. פטריק מאנגליה, והוא כל כך שמח להיות חלק מהמסיבה שלנו.

הרמנו את בן ה-5 באוויר, כיבינו נרות שאסור בשום אופן להדליק בבית חולים בניו יורק – אבל אין סיכוי שנפספס את המשאלה, פתחנו מתנות כשסבא צדוק איתנו בסקייפ מברך ומתגעגע. יהל זורח ואת שמחה, כל כך שמחה בנטע, ואתם מתרוצצים בחדר, צוהלים אחד לקראת השניה כמעט בתיאום ובאותו הקצב, כמעט.

אחרי שהגברים שלנו הולכים הביתה, מאור מגיע עם קרין אייל הדסה והעמוד. אנחנו עושים אפטר פרטי. מנפחים עוד בלונים ומציירים ציורים. מאור יושב עטוף באמו, הוא אינו משחרר אותה לרגע. אני שוב לא מבינה אם אנחנו יודעים את אותו הדבר, הרי הנה קרין לפניי, והיא מחייכת אליו, היא מחייכת. מאור נראה לי חיוור וחלש, אבל לא יכולתי לדמיין שהוא גוסס, שהוא לא יהיה ושקרין לא תהיה שם בשבילו. כל הלינקים ששלחתי לה אתמול, תוכניות ההצלה, היא עדיין לא הגיבה ולא דיברנו על זה גם עכשיו. מתי מתחילים להאמין לרופאים ומפסיקים להאמין, מתי מפסיקים לנסות? אני לא שואלת והיא לא עונה. אנחנו חוזרות לחדר.

הכנתי קפה, החלפתי חיתול. אין לי כוחות יותר לחשוב, להיות גיבורה לשבור את הראש להציע להסביר לקוות לדווח לשאול או לדעת. רק להתכרבל איתך עכשיו עם הגוזלית שלי שמחכה לי בסבלנות במיטה. הגמר של הישרדות יכול לחכות למחר, אני גמורה. אני שורדת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3/9/2012

אני בסטארבקס עם הקפה והסגול. דורי גיבור העל עם שלושתכם בבית, קיבלתי פס כתיבה ולקחתי אותו בשתי הידיים. הנה כל מה שקרה מאז, ועד היום.

כל יום הספירה זחלה בעוד קצת. עלתה ל-0.2 בחמישי, התעקשנו לבדוק שוב בערב והיא המשיכה ל-0.3. למחרת נשארה אותו הדבר והנה הגיעה המלכה שבת - יום ההולדת של הבוטנים.

היינו בדרך עם העמוד לבקר את מאור כשנכנסה הרופאה לבדה, מילאה לעצמה איזה טופס חשוב ומבלי להסתכל עלי אמרה שזה בתנאי שנחזור בשלישי.. מה? אנחנו הולכים הביתה??

כל יום איימנו שאנחנו חותמים סירוב אשפוז והם איימו חזרה שאסור לנו ושאת מתחת גיל 18. כל בוקר התווכחנו או התחננו לסירוגין להשתחרר. בשבת כבר הרמתי ידיים והשלמתי עם עוד יומולדת בכותלי בית החולים. כבר נתתי הוראות לדורי מה לקנות ומה להביא, כבר ארזתי לך שמלת חג לבנה, ופתאום בעשר, בבוקר יום ההולדת שלך, הבשורה המשחררת. הנחתי להם להכין את הטופסיידה והמשכנו, שמחות הרבה יותר, לחדר של מאור.

הוא ישב על המיטה ושיחק בלגו, מאושש ומחייך. הושבתי אותך לידו ושניכם נשנשתם גבינת עמק צהובה מהארץ. קרין ואייל היו לחוצים ושסועים אם להישאר באשפוז או ללכת הביתה. היתה להם את האפשרות לבחור והם שקלו את כל ההשלכות הסיכונים והמעלות למרות שהמרחק הוא קצרצר, כשני בלוקים.

לבחור אם ללכת לפעמים הרבה יותר קשה מלהיות חייב להישאר. האחות מחפשת אותנו בכל המחלקה ולבסוף מוצאת אותנו אצל מאור. 'היתי צריכה לדעת' היא אומרת, 'מה, אתן לא רוצות להשתחרר היום?!'

 

*

תחושת בחילה, שיתוק וקור שחודר לעצמות. אני מתקשרת לדורי והוא מגיע מיד לקחת אותי משם, אני כבר אינני מרגישה את כפות הרגליים, נוקשת ורועדת בכל הגוף. יצאנו לרחוב הקפוא עוד יותר, ורק בחוץ הצלחתי להירגע. בסטארבקס הייתי, כותבת בטירוף, שעות. בדיוק כתבתי על מאור ואיך הוא יושב על המיטה שלו עכשיו, חי! משחק בלגו ואוכל גבינה צהובה עם תמרה.. ואז טלפון. זו דליה, אני בדרך כלל לא נותנת לאף אחד להפריע לי בשצף הכתיבה אבל עניתי, והיא הודיעה. ליהיא שרה נפטרה.

 

5/9/2012

מלא כאן עד אפס מקום אבל אני לא נלחצת. אני יודעת שהמקום שלי יתפנה בדיוק כשאקבל את הסמול לאטה שלי, וזה אכן כך.

אתמול במחלקה, פגשתי בעודד שהגיע עם הבת שלו לבדיקת דם, מחר יהיה לה סיטי. מאז גילוי המחלה הם כאן בניו יורק, וגם אחרי שהחלימה הם לא העזו לחזור לבית שעזבו, בחרו להישאר בקרבת בית החולים והרופאים שהצילו את חייה. כששאלתי במסגרת השאלות שסתם שואלים אם הכל בסדר, הוא אמר בצורה הכי פשוטה וטבעית, תשאלי אותי מחר. הם בנו כאן חיים, והם חיים אותם מבדיקה לבדיקה. נושמים לרווחה ועוצרים אותה שוב ביום הבדיקה התקופתית, רק שלא יחזור. רק שלא יחזור.

למאור חזר. אני כבר שבוע בנכות טלפונית, לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, גם לא עם חגית. איני רוצה לשתף אותה באימה ובטח לא רוצה שהיא תבין.

אני מסתכלת עלייך ונתקפת ברגשות אשמה על מזלנו ה'טוב', או בשמחה על מצבנו הלא סופני. בתקוות ישנות, בחרדות חדשות, וכך, נטולת זכויות לנשום לרווחה, או לעצור אותה, אני מנסה להכיל רק את שלי. את תמרה שלי.

הלכנו לאכול בהודית שליד הבית כמו בכל צהריים חופשיים שיש לנו. אגב הארוחה קדחתי למנהל ההודי, שטחתי בפניו את כל המילים בהינדית שאני מכירה, סחטתי ממנו כמה שיותר הנהונים מצד לצד.

אחרי ההודית אספנו את הבנים והמשכנו לפארק. מאור חיכה לך על אחד מהספסלים שאל מול האגם עם קערה גדולה של בייגלה, מתרגש לקראתך. את התישבת לידו וכירסמתם יחד. נטע ויהל מתרוצצים על הדשא. אנחנו ההורים הבאנו איתנו בירות שמזגנו לכוסות פלסטיק, אסור אלכוהול בפארק אבל אנחנו הורים שמותר להם הכל, בטח שאת מצוות ה-'לחיים'.

אייל סיפר על כימותרפיה איטית יותר, שהציעו בבית החולים קולומביה, על הסיכוי שהסרטן יעצר, ישתפר ויהיה שוב נתיח, ואני כל כך שמחתי לשמוע על התוכנית החדשה ואמרתי בקול 'איזה יופי של חדשות טובות', אבל הם כולם שתקו. הרגשתי נבוכה, או מטומטמת, ואני כבר לא יודעת לקרא את הפנים, את האמת, את הסיכויים וכבר אינני רוצה, אני עוזבת את הספסלים ומצטרפת לילדים על הדשא.

מאור ואייל מטיסים את המסוק עם השלט הרחוק. המסוק אינו מאכזב, ממושמע. הוא מתרסק על האדמה ונוסק מעלה שוב, פעם אחרי פעם, מתרסק ונוסק, נוחת ופורץ שוב למעלה. נטע רודף אחריו ומחזיר לאייל, אייל פורס את כף ידו כבסיס המראה, ומאוריק עם השלט מפריח אותו שוב לשמיים. זה נס וזה מופלא, הוא תחת שליטה והוא ידוע מראש. הילדים צוהלים על הדשא, מאוריק מאושר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

18/9/2012

אייל ממהר לחדר 15. הוא אומר שמצבם לא טוב. שאין כימו חדש ואין כלום, שזה התפשט אפילו יותר. שאין מה לעשות ושאין עוד הרבה זמן. אייל על סף בכי, אני על סף עילפון והעמוד שלך בשלו, מצפצף.

אני שואלת אם אנחנו יכולות לבוא לבקר את מאור, הוא ניכנס לבדוק ויצא מיד, אמר שזה זמן לא טוב עכשיו לבוא לבקר בחדר 15. השארתי את הבובה והעגלה באמצע המסדרון, אספתי אותך ילדה שלי והלכנו משם לחדר 6 שלנו, להסתגר מאחורי וילון, לתת לו לבכי לצאת ומבלי שיכולתי עוד לעצור. אני הסתרתי את פני ממך ואת חשבת שאנחנו משחקות קוקו. לא יכולתי להתקשר לדורי, לא יכולתי לחזור למשחקייה ובטח לא דרך אותו המסדרון.

אני לא יכולה להיות עצובה, בגללך תמרה, ולא יכולה להיות שמחה בגלל מאור. אני פשוט לא יכולה, יותר יותר.

 

20/9/2012

את הבנים שמנו בגן ואותך לקחנו ל'תה של אליס' שבקצה הרחוב, לפתוח את היום האחרון של הכימותרפיה בתה אדמדם ככל האפשר ומאפין מתוק. לא דיברנו ביננו כלל, רק צפינו בך מתפעלת מהפרפרים, מהפיות, מהכנפיים הצבעוניות שמכסות את הקירות והתקרה, מהקומקומים וכוסות התה שהניחו המלצריות על שולחנות בגבהים משתנים. את מתנועעת בכיסא התינוק שלך מצד לצד בהנאה, מוקסמת ומכירה תודה על הזמן הזה הגנוב בארץ הפלאות, ביום בו אנחנו אמורים בכלל ללכת לבית החולים, למנה כתומה אחרונה. אבל אין לנו מה למהר, הכימו המחטים והחלוקים לא יתחילו בלעדינו, ואנחנו שותים את התה שלנו לאט.

כבר 10 וחצי ובזבזנו די זמן. זמן הוא יקר יותר כשאתה חולה סרטן, ואל לנו לזלזל בו גם לא כאן ב-'תה של אליס'. אנחנו נפרדים ממסיבת התה הפרפרים והכנפיים ומבטיחים לחזור במועד טוב אחר.

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון."                                                                                                              

"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!"                                                                                                            

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס.                                                          

"ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!"                                                                                                                  

"אולי לא," ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו."                                 

"זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען "הוא לא סובל שמנצלים אותו. ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו."

הכובען,  לואיס קרול

 

אחד מאיתנו הולך לאייקידו והשתיים שנותרנו ממשיכות למחלקה האונקולוגית. אנחנו ממתינות לאחות  במשחקייה, עם טעם מתוק אדמדם בפה וקסם שאיננו פג, הוא איתנו להשאר אך לא לעוד הרבה זמן. המשחקייה היתה ריקה, רק סרחיו ואמו היו שם.

סרחיו היה נראה נפלא, כמו ילד אחר, זקוף ומחייך אלינו חיוך רחב. שקענו בשיחה על החיים ודעיכתם, על העצבות של הגוף, על כניעה ומחלה, על החלמה והתחדשות, על בריאה.

שתי אמהות לילדים חולים, וכל כך הרבה תקווה ושמחה בחיים חלקנו שם ברגעים הנדירים האלה של הודיה ואופטימיות במקום שכוח אל, במשחקייה של האונקולוגית, ואז נינה הגיעה מאחורי. מחבקת אותי חזק ומבלי שאראה את פניה. החיבוק היה ארוך או חזק מדי, כשהרפתה מאחיזתה ראיתי שדמעותיה לא היו מהתרגשות ושמחה בחיים, הם היו היעדרם, והיא אמרה לי שזה מאור, שאורו של מאור כבה.

 

*

קרן יקרה,

אנחנו בכפר עין הוד בבית קסום עם נוף בין ההר הירוק לים, כמו המקום בו מאור נקבר, כמו נוף ילדותנו. עייפות של חודשים עולה והשקט הפתוח הזה, איסור השבעה בשבת נותן לנו שקט ורוגע ושעות אינטימיות של שיחה לי ולאייל.

אחת מהן בנושא האהבה של אם שלא נתפסת עד שאין לך אחד כזה , אהבה של ילד אליך שלא דומה לשום דבר, וכשילד חולה זו קפיצת מדרגה דומה. זמן האיכות שזכיתי לבלות עם מאור, ההענקה האינסופית, החוויה המוערכת של כל רגע לצידו מייצרים אהבה בדרגה עוד יותר גבוהה וזו זכות ענקית ומתנה שאין כמוה.

בסלאון התרחקתי לראשונה מילדי הנוירובלסטומה, ההשוואה היא קשה ומיותרת, ותמרה שלכם תנצח אני מרגישה את זה חזק חזק, אף פעם לא חשבתי שהיא קטנה יותר מנטע פשוט יש לה את הפנים העדינות שלך ולנטע את הפנים הרחבות של דורי ואני רק רואה כמה היא גדולה ומלאה עוצמה וניצוץ.

יש לי כ"כ הרבה שיחות בראש איתך שבאמת לא הצלחנו לממש ויחד עם זה שמחה גדולה שבילינו יחד, שהכרנו את המשפחה המדהימה שאתם.

נשיקות גדולות

 

קרין

חזרתי עכשיו מהבית שלכם. את כוחות הנפש להגיע לשם זו את שנתת לי, דרך המילים שכתבת אמש, מילים של אמא שלמה, אצילית, ומלאה באהבה. הבית שלכם בסך הכל חודשיים, אבל אפשר להרגיש בו את השמחה שהיתה, את השקט, חיבוקים והתכרבלויות, כנפיים עוטפות..

דבר ראשון שרציתי לעשות כשהגעתי זה לראות את הפינת עישון שלכם, זו עם המדרגות חירום שסיפרתם לי שאתם יוצאים אליה דרך החלון.. היו שם בדלים רטובים במאפרה לצד המעקה המתנדנד, שמעולם לא מנע מכם לצאת כל כמה זמן החוצה, לנשום.

אם היתם שם בטח הינו יוצאים ביחד לסיגריה, בטח היתם אתם אלה שמפסיקים לי, את הדמעות. הדירה היתה ריקה, היא קפאה בזמן, גם אני לא באמת היתי שם.

ניסיתי להתקשר. אני לא בטוחה אם הרגשתי אכזבה או הקלה על שלא עניתם. תודה על המילים שאנחנו מחליפות ומבלי שנצטרך לדבר. אני אוהבת אותך.

 

קרן

כמה טוב שנפגשנו. כמה נפלא שתמרה נכנסה ללבו של מאור.

אני לא אשכח איך הוא ניסה כמו גברבר צעיר לחזר אחריה באותו יום שישי קסום שהיא אכלה והתרוצצה בבית בשמחה.

הוא שומר עליה עכשיו מלמעלה, על הנסיכה עם העיניים הבורקות והחיוך הממיס (מודה שגם אני מאוהב..)

מאור נפטר בשלווה ולא בייסורים

הוא חי חיים מלאים ומאושרים

הוא אהב את העולם ואת האנשים שבו

את החיות הצבעים המילים והטעמים

כל כך שמח שהייתם איתו בימים היפים האחרונים

מאור היה רוצה להוריש ליהל את המסוק האלחוטי

לנטע את הקורקינט

ולתמרה את הפסנתר

תרגישו בנוח לקחת אותם או להשאיר

היית מקור השראה עבורי

תהני מכל הטוב שיש לך

תודי על כל רגע

תאמיני ותקווי לטוב

תחבקי את דורי הגיבור

חיבוק חזק ממני אחות

 

אייל

אני אתכם כל הזמן. כל הזמן כל הזמן

לקחתי את הפסנתר לתמרה למרות שיש לנו כזה, את הפסנתר שלנו אתן היום לסרחיו הילד היווניי.

ואת הקורקינט, כמה משחקי קופסא, ואת המסוק

ואת הדובי החום הפרוותי שניצל משקית התרומות, כרגע אצלי, בדרך אליכם

כל הזמן בגלים. השלמה, התנגדות, השלמה, התנגדות, השלמה

במילים שלך יש כל כך הרבה השלמה, והשראה

חיבוק חזק חזק חזרה אח

 

אייל

נגמרה השבעה

ואני תוהה מה שלומכם עכשיו

תמרה התאשפזה לפני שעתיים

מעולם לא הרגשנו כל כך לבד פה

כבר שכחתי איך זה היה לפני שבאתם

עדיין חוששת להתקשר ברגע לא מתאים

חושבת עליכם כל הזמן כל הזמן כל הזמן

ועל מאור

הוא תמיד מחייך במחשבות שלי

וזוהר, כאומר, שקט עכשיו.

 

25/9/2012

אשפוז. אנחנו ללא כדוריות דם, ללא אדומות וללא לבנות.

כיפור היום, ואנחנו ללא אוכל, ללא סליחה, ללא רחמים וללא מאור. ללא בעל, ללא אחים. רק את ואני, העמוד וארבע סוגי אנטיביוטיקה, בחדר קטן בבידוד.

 

10/11/2012

עשינו אתמול קידוש אצל דליה וג'ק, ופגשנו לראשונה את ליהיא שרה בת השנתיים ומשפחתה המקסימה. עד עכשיו זה היה מרחוק ובטלפון, שדיברנו עם שולי וניר על הניתוח והמנתח, על בית החולים ועל שהכל יהיה בסדר. מאז שמאור, אני שומרת על עצמי ממחלות סופניות וילדים קירחים. מעוד חלומות שאולי לא יתגשמו, מעוד פוטנציאל לעוד אובדן שלא אוכל לעמוד בו. אני מתעקשת לא להיות חזקה ולהישאר סתם. רק. אמא.

 

28/11/2012

הדס מגיעה בערב ומשחררת אותנו להופעה של ניל יאנג. אנחנו קלילים ומאושרים. פטי סמית מחממת ומנשה מתקשר. מצבה של רוני חיה איננו טוב, הם עוברים בית חולים ומשנים את סוג הכימותרפיה. פנינו נופלות. הכל חוזר. מאור. סרטן. מוות. רק הרוקנרול אף פעם לא מת שר ניל יאנג. האמנתי לו.